עסקים עם הסביבה
עידית רייטר, עו"ד*
מערכת היחסים שבין המגזר התעשייתי-עסקי לתחום איכות הסביבה הינה מעניינת, מורכבת ומשתנה עם העיתים. אם בעבר הרחוק, כפועל יוצא מהיותו של נושא איכות הסביבה זניח במכלול הנושאים שעל סדר היום הציבורי, כך היה זניח- עד כדי בלתי מורגש-גם בשיח העסקי, הרי שבשני העשורים האחרונים, עם חדירתם של נושאים סביבתיים לליבת השיח הציבורי בעולם וגם בישראל, התחדדה גם מערכת היחסים המורכבת של העולם העסקי עם תחום זה.
התקופה הראשונה התאפיינה, בעיקר, בהחמרת רגולציה של "עשה" ו"אל תעשה" מצד המשרד להגנת הסביבה ופעולות של "כיבוי שריפות" מצד המגזר התעשייתי. כתוצאה מהחמרת הרגולציה ופעולות האכיפה במקרים של עבריינות סביבתית, אך גם כחלק מדרישות של עמידה בסטנדרטים מחמירים בנושאים של שמירה על הסביבה מצד לקוחות בינלאומיים של חברות ישראליות, החלה רווחת בקרב התעשייה הישראלית מגמה של ניהול סיכונים סביבתיים, הטמעת מערכי אכיפה פנימיים, ופעולות ניהוליות אחרות המתאפיינות בגישה ניהולית של "הקדמת תרופה למכה".
בשנים האחרונות, בעיקר הודות לפופולאריות המאבק בתופעת ההתחממות הגלובאלית, גם גישתו של המגזר התעשייתי-עסקי לתחום איכות הסביבה השתנתה ולגישת ניהול הסיכונים התווסף רובד ניצול ההזדמנויות. המגזר העסקי זיהה את הפוטנציאל הטמון בהתייעלות אנרגטית, חדשנות טכנולוגית, חיסכון במים וכיוצ"ב.
המציאות הרגולטורית בישראל כיום מציבה בפני המגזר התעשייתי-עסקי אתגר גדול בעמידה בכל דרישות החוק. הדרישות החקיקתיות מפוזרות על פני מגוון רחב מאוד של מאות דברי חוק, תקנות, תקנים והנחיות החולשות על עושר הנושאים הסביבתיים. הפיזור הרב של דרישות החוק, הסוגים הרבים של היתרים ורשיונות (רישיון עסק, היתר רעלים, היתר הזרמה לים, היתר קרינה, היתר פליטה לאוויר ועוד) והמגוון הרחב של גופים אחראיים (המשרד להגנת הסביבה על מחוזותיו, רשויות מקומיות ואיגודי ערים, רשות המים, משרד הבריאות, משרד התמ"ת ועוד) אשר אינם מתואמים ביניהם במקרים רבים, יוצרים קושי אמיתי בקיום פעילות תעשייתית-עסקית סדירה, תוך קיום כל הדרישות, אשר פעמים רבות אינן אחידות ונתונות לגחמות.
יצוין, כי הגישה המתקדמת בעולם של רגולציה סביבתית היא גישה אינטגרטיבית המייסדת מנגנון אחד, אחיד ומובנה כמנגנון-על לכל המדיות הסביבתיות (מים, אויר, קרקע, חומרים מסוכנים, פסולות, קרינה וכיוצ"ב) ומסדירה גוף אחראי אחד ורישיון פעילות אחד המטפל בכל סוגי הפליטות. זה בודאי הכיוון אליו צריכה לשאוף מדינת ישראל אם ברצונה להמשיך לקיים בגאווה ובהצלחה את הפעילות התעשייתית שבה. עוד צריכה המדינה לקדם לצד רגולציה "אוסרת" גם רגולציה "מתמרצת" המעודדת התנהלות סביבתית ברת קיימא, חסכון במשאבים מתכלים, פיתוח חידושים טכנולוגיים וכיוצ"ב. בשנים האחרונות נתקבלו לא מעט החלטות ממשלתיות בנושא אשר חלקן אף יושמו בתיקוני חקיקה, ואולם, המלאכה עדיין מרובה. גם מנגנוני האכיפה המופעלים על ידי המשרד להגנת הסביבה ראוי כי יאופיינו בגמישות ויעודדו פעילות צייתנית ויאבחנו בין חברות המיישמות מנגנוני אכיפה פנימית בצורה מוצלחת לבין כאלה שלא, גם בבואם לתת עימם את הדין.
בשנתיים הקרובות, בעקבות שינויים חקיקתיים דרמטיים בנושא חובות הגילוי והדיווח של חברות ציבוריות, ממשלתיות ופרטיות בישראל, ייחשפו הגופים הרגולטורים והציבור בישראל למידע רב בהקשר להשלכות פעילותן של חברות בישראל על הסביבה. זו ללא ספק שעת מבחנו של המגזר התעשייתי- עסקי, ואולם, לא פחות, גם שעת מבחנם של הגופים הרגולטוריים ביישום הוגן, גמיש ולא מגמתי במידע זה.
* שותפה וראש תחום איכות הסביבה, משרד עו"ד פרופ' יובל לוי ושות' | 
 "-- הכנס כותרת --")
